Feedback on the book from an influential edition “Israel Hayom”. Magazine, which is read by millions


כשנציגי עיראק ואיראן הוזמנו לפתיחת הנציגות: זיכרונות מטביליסי


אם איציק משה, נציגה הראשון של הסוכנות היהודית בבריה"מ של סוף שנות ה־80, היה פועל רק לפי החוקים, סביר להניח שהעלייה הגדולה לא היתה מתרחשת • לרגל צאת ספר חדש, המאגד את זיכרונותיו מעבר למסך הברזל הסובייטי, מספר הנציג על הסכנות שעמדו בדרך להקמת נציגות ציונית ראשונה באזרבייג'ן, וכיצד פעל כשחשב שהמטוס בדרך לטביליסי לא יגיע ליעדו

בהר הרצל נערך השבוע טקס קטן, מעין פאוזה לעולם הסוער שבחוץ, שבו נזכרו הנוכחים באותם רגעים מכוננים שלשמם התכנס העם היהודי בישראל. ימים זכורים בסוף שנות ה־80, כשבריה"מ מסוגרת, שבהם הוכנה התשתית לעלייה הגדולה שתשנה את פני החברה. באירוע הצנוע נחגגה צאתו לאור של הספר "ציונות נגד הזרם", המספר את סיפורו של איש אחד, אך למעשה שופך אור על מאווייו וכמיהתו של עם שלם. משה הוא איש אחד שלא ויתר, חתר למגע בימים אפלים, עד שהשיג את מטרתו: עליית מאות אלפי יהודים לישראל.


"ציונות נגד הזרם", שכתב גיאורגי ברנשטיין, הוא מסמך היסטורי. איציק משה הוא האיש, גיבור העלילה. פעיל ציוני נלהב ואיש עסקים אמיד בהווה, הממשיך עד היום בעשייה ציונית בחזית ההסברה והדיפלומטיה, שהחליט לעצור את תנופת הפעילות ולו לכמה רגעים, כדי לשחזר את שחולל, למען הדורות הבאים.

הוא מתגורר בטביליסי שבגיאורגיה ובירושלים, משמש יו"ר ארגון "בית ישראל" ויו"ר לשכת העסקים ישראל־גיאורגיה שאותם הקים. משה, שהיה אחראי ישירות להקמת תשתית שהעלתה מאות אלפי יהודים ארצה, חושף את הלחצים, הסכנות והמבצעים ההרואיים של העלייה הגדולה. הוא היה זה שפתח את הנציגות היהודית הרשמית הראשונה בשנות ה־90 מעבר למסך הברזל. האיש שחדר ראשון למדינות מוסלמיות והחתים את ראשי ממשלת אזרבייג'ן המוסלמית והסובייטית לפתיחת נציגות ציונית ראשונה, ופתח שתי נציגויות במדינות מוסלמיות במרכז אסיה, והכל בתוך 100 שעות.


אבל זה לא הספיק לו. בשנות פעילותו הוא שבר את הקרח הסובייטי על ידי קיום קונגרס היסטורי ראשון בבריה"מ, למרות איומי שירותי הביטחון, וב־1990 הקים לובי פוליטי ראשון, "ידידי הסוכנות וישראל", בקרב נציגי המוסדות מכל מדינות בריה"מ. באירוע בהר הרצל, במעמד יו"ר הקונגרס הציוני העולמי יעקב חגואל, אמר משה: "ליהודים קיימות שתי אפשרויות - לחיות בישראל ולבנות אותה בדם ובזיעה, או להיות זמנית מחוץ למדינה, ובכל רגע לעשות הכל למען קידומה. מבחינתי, אין אפשרות שלישית".

משה הוא ציוני שמקפיד לא להיות מזוהה עם מחנה כזה או אחר, וטוען שהשליחות היתה חשובה יותר מכל תפקיד ציבורי או פוליטי. גם כיום הוא טוען שאינו זקוק לכסף, לא ל"ג'וב" וגם לא לתפקיד פוליטי - יתרה מזאת, הוא מממן את הפעילות מכיסו. הוא מסביר לי שלדעתו הסכנה הגדולה בישראל היא הפרטיקולריזם, ובכוונתו להמשיך לפעול להעברת חוקה נגד אנטישמיות בפרלמנטים בעולם, יחד עם ההסתדרות הציונית. "בתחילת שנות ה־90, בתיווכו של מארק חייקין, ראש אגודת ידידות, נפגשתי במשרדי הממשלה עם רפיק פייזולאב - שר החינוך של אזרבייג'ן", מספר משה, "ידעתי שאני הישראלי הראשון במדינה ושלא תהיה לי הזדמנות שנייה ליצירת הרושם הראשון, ולכן התכוננתי לעניין את הממסד מהרגע הראשון. "השיחה נסבה על יחסי אזרבייג'ן והעולם היהודי, על שיתוף פעולה מורחב בתחום החינוך, וגם על פתיחת נציגות של הסוכנות היהודית במדינה. "ההרמוניה שנוצרה הביאה למפגש עם שר החוץ של אזרבייג'ן, חוסיין אגא סדיחוב. לאחר שיחה חמה וידידותית הוא הציע שנחגוג את הסיכום על פתיחת הנציגות סביב השולחן, כמקובל בקווקז. שתי קונסוליות בלבד פעלו באותו זמן במדינה: עיראק ואיראן. היות שסדיחוב ראה בנציגות היהודית מעין שגרירות נוספת, הציע שנזמין גם את שני הנציגים הנוספים המשרתים במדינה. אמרתי לו שאני מעריך מאוד את כוונותיו, אולם אני מבקש ממנו שכאשר הוא מזמין את נציגי איראן ועיראק לשולחן, שיגיד להם מראש שאני מישראל. מובן שזה גרם להם לסרב להזמנה, והחגיגה התקיימה בלעדיהם".


מכתב גורלי


את האישור לפתיחת הנציגות במדינה המוסלמית קיבל איציק משה בכתב משר החוץ. כשקיבל את המכתב לידיו, כמעט לא האמין. בריה"מ סגורה ומסוגרת. פעילי עלייה נעצרים ונשלחים לתקופות מאסר ממושכות. והנה הוא אוחז בידו מכתב רשמי של השלטון, שמאשר לו לפעול בגלוי - ועוד משטחה של מדינה מוסלמית.

בהתרגשות עלה משה על מטוס לטביליסי, שם למעשה היה הבסיס המרכזי של פעילותו, אולם בדרך התגלתה תקלה במנוע המטוס. הצוות הכין את הנוסעים לנחיתת חירום, וכיאה לטיסה של החברה הלאומית של אזרבייג'ן החלו להשמיע את תפילת "סורת אל־פאתחה" מהקוראן ברמקולים. משה הבין באותם רגעים שעליו להעלות בכתב את דברי ההסכם שהרגע נחתם, בהנחה שמישהו ימצא אותם בין חורבות המטוס.

"במקרה שלא תראו אותי יותר", כתב משה, "דעו שהוסכם לפתוח נציגות של הסוכנות באזרבייג'ן". משה כתב את הפרטים הרלוונטיים ואת אנשי הקשר שעימם אפשר יהיה להמשיך את הקשר בבאקו, והורה על הצעדים שצריך לבצע לשם פתיחת הנציגות. בתקווה להצלת המכתב, אחסן אותו משה בתוך קופסה סגורה מברזל שנשא עימו לצורך נעילת מסמכים סודיים. המטוס ביצע נחיתת חירום בהצלחה בשדה התעופה של טביליסי, ונוסעיו ירדו ממנו ללא פגע. כשהגיע ללשכתו שלח "טלקס" למשרדי הסוכנות בירושלים, אולם איש לא האמין. רק אחרי בדיקות הבינו שלא מדובר בחלום. וכך נפתחה נציגות ישראלית־יהודית ראשונה מעבר למסך הברזל.

פרק נכבד בספר מציג את תפקידה של גיאורגיה בקשר הציוני והחתירה לפתיחת נציגויות עלייה במדינות בריה"מ. "בשנת 1989 התרחשה פריצת הדרך", מספר משה, "היא קרתה בפגישה עם ראשי יהדות העולם - טבהם אדגר ברונפמן, שמחה דיניץ, מנדל קפלן, ועם שר החוץ הסובייטי דאז, אדוארד שוורדנדזה. האחרון רמז שייתכן כי יאפשר כניסה של מדינת ישראל לבריה"מ דרך גיאורגיה". גיאורגיה היתה המדינה הראשונה בבריה"מ שפתחה שעריה לעולם היהודי ולישראל: ב־1989 פתחה גיאורגיה את שעריה לנציגות "ווג'ס" - ארגון הסטודנטים והצעירים של הסוכנות, וב־1990 לנציגות הסוכנות היהודית, שבראשה עמד איציק משה כנציגה הראשון בבריה"מ.

גיאורגיה אפשרה את קיום הקונגרס הציוני ההיסטורי הראשון בבריה"מ ב־1990, וגם פעילויות החדירה למדינות הקווקז ומרכז אסיה נעשו דרכה. מובן שלא הכל הלך חלק. "בפגישה עם נציגי הקהילה הודיעו לי שעל פי מידע מהממסד", מספר משה, "הנציגות לא תקבל אישור עבודה רשמי במדינה. לא נרדמתי. ידעתי כי שיבוש פתיחת הנציגות של הסוכנות - פירושו הפלת התוכנית הגדולה של העלאת היהודים.

"המצב דרש פעולה מהירה. בבוקר התקשרתי לפונקציונר בעל השפעה ועורך העיתון המוביל במדינה, פרופ' אפולון סילאגאדזה, וביקשתי ממנו להיפגש עם ראש עיריית טביליסי אירקלי אנדריאדזה. הרצון שלי היה להקדים את ההוראות הרלוונטיות ממוסקבה טרם הגעתן לראש העיר, ובכך למעשה לגרום לרשות המקומית להסכים לפתוח את הנציגות. אני רציתי למקם את הסוכנות באחד הבניינים הרשמיים בעיר.

"פרופ' סילאגאדזה, שתכנן לרוץ לראשות הממשלה, ביקש ממני ליצור קשר בינו לבין חוגי האקדמיה והממשל בישראל. איני יודע עד כמה היתה לי סמכות לעסקת ברטר פוליטית ראשונה בפורמט זה, אך מכיוון שנדחקתי לפינה וראיתי את הכישלון של המשימה הציונית מול העיניים, העזתי ונתתי הבטחה מוחלטת שאטפל בכל צרכיו ובכל קשריו עם מדינת ישראל".



"להציל את הבית"


התוכנית אכן הצליחה. בתיווכו של פרופ' סילאגאדזה, התקיימה כבר באותו יום, בשעה 12:00 בצהריים, פגישה עם ראש עיריית טביליסי, אירקלי אנדריאדזה. "ראש העיר הפגין סימפתיה והערכה על כך שדיברתי בפאתוס, בביטחון ובאמונה מלאה, והגענו להסכם רשמי שלפיו תתמקם הסוכנות היהודית בתוך בניין העירייה(!) ונשלם 1,000 דולר לשנה כדמי שכירות". כך החלה למעשה כניסתה הרשמית של הסוכנות היהודית לבריה"מ, כשנציגותה הראשונה במרחב הסובייטי ממוקמת בבניין רשמי של השלטון, בסמוך למשרד שירות הביטחון הסובייטי, בכיכר המדינה ולצד פסלו של לנין.

"לאור ההצלחה בפתיחת הנציגות בטביליסי, קיבלתי 'אור ירוק' מיו"ר הסוכנות פרופ' ברוך גור לקדם את נושא העלייה באמצעות הקונגרס היהודי הראשון בבריה"מ", משחזר משה, "מדובר על תקופה שעל קיום מפגשים ולימוד השפה העברית היו נעצרים. השלטונות לא הניחו לאירוע להתקיים בקלות. ביום פתיחת הקונגרס, לאחר שהזמנתי נציגים מ־46 ערי בריה"מ ואחרי שהשדרה המרכזית של טביליסי התמלאה בחובשי כיפות ובמכוניות עם דגלי ישראל, צלצל הטלפון בנציגות הסוכנות. על הקו היה נציגו של יו"ר מועצת השרים של גיאורגיה הסובייטית, שאמר כי בעקבות דרישה שהגיעה ממוסקבה הוא 'מציע לדחות' את הקונגרס - דחייה על פי הנהלים, והגשת בקשה שנה מראש. היה זה המסר הראשון של המשטר הסובייטי לנציגי ישראל, שהבהיר כי כללי המשחק מוכתבים על ידי גורם אחר.

"למרות תחושת האימה, קיבלתי החלטה שלא להישמע להוראה שהגיעה ממוסקבה, ובכך למעשה להסתכן במעצר ובגירוש מהמדינה. בדומה למקרה הקודם של פתיחת הנציגות הרשמית הראשונה, גם כאן הבנתי שנסיגה לאחור מצידי עלולה להשפיע על החופש של התנועה הציונית בבריה"מ ועל המשך קיומה".

באותו ערב, 3 באוקטובר 1990, באולם התיאטרון הממלכתי על שם רוסתוולי, התנגן לו ההמנון הלאומי של מדינת ישראל והונפו דגלי ישראל. בהתרגשות לא מוסתרת עלה על הבמה איציק משה, אחז במיקרופון והכריז: "בפעם הראשונה בבריה"מ אני מכריז על פתיחת הקונגרס היהודי ההיסטורי של ההנהגה הצעירה". לאחר מכן הוסיף: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". הספר ממשיך ומתאר את רצח היהודים באזרבייג'ן, כסימן אזהרה מהשלטונות, ואת פתיחת הנציגויות גם באוזבקיסטן, בקזחסטן ובמדינות רבות נוספות, ובסוף - כמובן גם במוסקבה.

"עלינו לזכור שמדינת ישראל אינה שייכת בטאבו לפקידים, לעסקנים מפלגתיים ולפוליטיקאים זמניים", הוא מסיים, "עלינו לחזק פעילות התנדבותית דרך המגזר השלישי, לשמור ולהציל את הבית, כדי שמדינתנו היחידה לא תברח לנו מהידיים".


Source: https://www.israelhayom.co.il/magazine/hashavua/article/1735987/

Events
Recent Posts